פסק-דין בתיק ע"א 11205/07

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים, מיום 1.3.07 (כב' השופט יצחק שמעוני, סגן נשיא), אשר קיבל את תביעת המערערים לפינוי מושכר, אך העניק למשיבים סעד מן הצדק, בכפוף לתשלום סך 15,000 ש"ח.

המערערים הינם בעלים של חנות ויציע ברחוב יפו 40 בירושלים ("המושכר"). המשיבים שכרו את המושכר בשכירות מוגנת ב-1.8.1978, למטרת ניהול חנות ל"אופטיקה ואופטומטריה וכל הקשור בדבר".

החל מאפריל 1988 ועד 1998 (שתי תקופות בנות 5 שנים), השכירו המשיבים את המושכר בשכירות משנה, ברשות המערערים, תמורת דמי הסכמה שנוספו על דמי השכירות המוגנת. ממועד זה ואילך התנגדו המערערים להעברת החזקה או השימוש במושכר, לאחרים, אולם המשיבים המשיכו להחזיק במושכר. הצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה על פינוי המושכר או העברתו לדייר חלוף. המשיבים ניהלו באותה עת, בית עסק לאופטומטריה ברח' בר אילן, ונתנו רשות לאחרים להשתמש במושכר, ללא הסכמת המערערים.

ב-22.5.2001 הגישו המערערים תביעה לבית משפט השלום בירושלים (ת.א 8305/01), לפינוי וסילוק ידם של המשיבים מהמושכר. עילות הפינוי היו אי תשלום דמי שכירות, נטישת המושכר והעברתו לאחרים. כמו כן, תבעו המערערים דמי שכירות ו"שכר ראוי", בגין התקופה שבה הועברה החזקה במושכר לאחרים שלא על דעתם.

המשיבים טענו, כי שילמו דמי שכירות למערערים ואילו המערערים חדלו להעביר להם דרישות תשלום. כמו כן נטען, כי המשיבים לא נטשו את המושכר מעולם ולא קיבלו כל תשלום תמורת העברת השימוש במושכר לאחרים. אמנם הרשו המשיבים לד"ר בועז אבדר, בעל רשת חנויות לאופטיקה "משקפיים", להשתמש במושכר, אולם הוא שהה במושכר על מנת להכשיר אופטיקאים למתן שירות מקצועי.

בית משפט קמא דחה את טענות המערערים בדבר אי תשלום דמי שכירות במועדם ונטישת המושכר, אך קיבל את עילת הפינוי המבוססת על העברת המושכר לאחרים שלא ברשות הבעלים. נקבע, כי הוכחה הפרת חוזה השכירות המוגנת המזכה את המערערים בסעד של פינוי המושכר. עם זאת, סבר בית משפט קמא כי ראוי להעניק למשיבים סעד מן הצדק. נקבע, כי המשיבים לא יפונו מהמושכר, אם ישלמו למערערים פיצוי בסך 15,000 ש"ח, ב- 5 תשלומים שווים.

על פסק דינו של בית משפט קמא נסב הערעור.

המערערים תוקפים את דחיית עילות הפינוי, שלטענתם הוכחו כולן. כמו כן הם טוענים כי בנסיבות שהוכחו בבית משפט קמא, אין המשיבים ראויים לסעד מן הצדק. המשיבים כלל לא עתרו לסעד זה. בנוסף מלינים המערערים על מיעוט ההוצאות שנפסקו לטובתם.

המערערים מפנים לשגגה שנפלה בפסק הדין. לטענתם אי תשלום דמי שכירות נמשך  למעלה מ-9 חודשים,  החל מ-1/10/99 ועד 30/6/01. כמו כן שגה בית משפט קמא לטענתם, בקובעו כי המערערים סירבו לקבל את דמי השכירות בשנים 1999 ו- 2001. המשיבים לא הציגו ראיות המעידות על תשלום דמי השכירות במלואם ובמועדם. עוד טוענים המערערים, כי בדין סירבו לקבל את דמי השכירות, הן מתוך חשש שמא קבלת דמי השכירות תחשב כוויתור על טענותיהם בכתב התביעה והן משום שלא ראו במשיבים דיירים מוגנים, נוכח מסירת החנות לצד שלישי ונטישתה.

לטענת המערערים, הוכיחו ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, כי המשיבים נטשו את המושכר; בחנות לא התקיימה פעילות עסקית ואם התקיימה, התנהלה עבור צד שלישי או למראית עין.

עוד טוענים המערערים כי מששוכנע בית משפט קמא שהמשיבים אכן מסרו את החנות לצד שלישי ללא ידיעתם וללא הסכמתם, היה מקום לחייב את המשיבים בדמי שימוש ראויים לאותה תקופה.

לבסוף מלינים המערערים על ההחלטה להעניק למבקשים סעד מן הצדק, אף על פי שהמשיבים לא עתרו לסעד זה. יתרה מזאת, המשיבים אינם זכאים לסעד מן הצדק; הם הפרו את הסכם השכירות, הפרה יסודית ומתמשכת, פעלו בחוסר תום לב בכך שנהנו בלעדית מפירות המסירה לצד השלישי ולא עשו דבר על מנת לתקן את ההפרות. לדידם, טעה בית משפט קמא בנימוקיו להענקת סעד מן הצדק. מסירת השימוש במושכר לאחרים אין לה דבר עם ההידרדרות במצב הביטחוני. החנות אינה משמשת למשיבים מקור פרנסה. המשיבים זנחו את המושכר זמן רב לפני הרעת המצב הביטחוני באזור. נטישת החנות והזנחת המושכר, פגעו בקניינם של המערערים. לא זו בלבד אלא שהדבר הביא לירידת ערך החנויות הסמוכות שאף הן בבעלות המערערים. כמו כן מלינים המערערים על גובה ההוצאות שנפסקו בגין הפיצוי על ההפרה, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין והסדר התשלומים שקבע בית משפט קמא למשיבים.

המשיבים אוחזים בפסק דינו של בית-משפט קמא וטוענים כי הערעור מבוסס כל כולו על תקיפת קביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא ועל כן דינו להידחות.

דיון

לא מצאנו מקום להתערב בקביעות בית משפט קמא, כי המערערים לא הוכיחו את עילות הפינוי הנוגעות לנטישת המושכר ולאי תשלום דמי שכירות.

פסיקתו של כב' השופט שמעוני, כי הוכחה עילת הפינוי בגין מתן רשות שימוש במושכר לאחרים, בניגוד לתניה חוזית מפורשת, מעוגנת היטב בחומר הראיות.

בסעיף 10 לחוזה השכירות נאמר, כי הפרה של תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה, כמוה כביטול החוזה: " והמשכיר יהיה רשאי לתבוע מיד את פינוי המושכר".

המשיבים הרשו לד"ר בועז אבדר להשתמש בנכס וההכנסות שהופקו מהמושכר נמסרו לו. ד"ר אבדר אף שילם את ההוצאות מכלל התקבולים. במהלך 12 עד 18 חודשים, היה המושכר ברשותו של ד"ר אבדר, שניהל פעילות הן בנכס של המערערים והן בחנות אופטיקה בשכונת קריית-יובל. מכאן, שהוכח מתן רשות שימוש במושכר לאחר והמערערים ראויים איפוא לקבלת סעד הפינוי, כפי שקבע בית משפט קמא.

אולם, על אף האמור לא הורה בית משפט קמא על פינוי המשיבים מהנכס והחליט לזכותם בסעד מן הצדק. עם קביעה זו קשה להשלים.